במדינה שבה השמש קופחת בחוסר רחמים והמציאות דורשת מאיתנו ערנות מתמדת, קשה לדמיין שהחושך יכול להוות מרחב של נחמה, פיוט ויופי; אך הביקור בתערוכה "בשבח הצללים – דממת זמן האור" במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה מציע בדיוק את ההיפך: הזמנה לעמעם את האורות, להאט את הקצב ולגלות שדווקא במקום שבו הראייה המוחלטת נסוגה, הנפש מתחילה לראות באמת.
צל כאימה מול צל כהתגלות: מסע בין מערב למזרח
בשבוע שעבר פסעתי אל תוך החללים המוצללים של מוזיאון טיקוטין בחיפה, מלווה במיקה עטיה, עוזרת אוצרת התערוכה (לצדה של האוצרת הראשית שושי צ'כנובר). עטיה הובילה אותי ביד רמה ובקשב רב בין עשרות היצירות – מהדפסי עץ מסורתיים בני מאות שנים ועד למיצבי וידאו וקרמיקה עכשוויים של אמנים יפנים וישראלים. ככל שהעמקנו בסיור ובהתבוננות, הלכה והתחדדה שאלה פילוסופית ותרבותית מרתקת: כיצד ייתכן שאותה תופעה פיזיקלית ממש – הצל – מעוררת במערב תחושות של רתיעה ואימה, בעוד שביפן היא זוכה למעמד של קדושה אסתטית ומקור לגילויים עמוקים?
התערוכה שואבת את השראתה ממסתו המכוננת של הסופר היפני ג'ונאיצ'ירו טניזקי, "בשבח הצללים" (1933). טניזקי כתב שיר הלל לעולם מסורתי שהלך ונעלם תחת מכבש המודרניזציה והתיעוש המערבי בתקופת מייג'י. בעיניו, הנהירה המערבית אחר תאורה חשמלית חזקה ובהירות מוחלטת שינתה לא רק את האדריכלות, אלא את תנאי ההתבוננות האנושיים. "היופי איננו מצוי בדבר עצמו", כתב טניזקי, "אלא בדגמי הצללים, באור ובחשיכה, שנוצרים בין דבר לדבר".
במהלך השיחה עם מיקה עטיה, עמדנו על הפער התהומי שבין שתי התרבויות:
האור הישראלי מול האור היפני: אנו חיים תחת אור ים-תיכוני עז, ישיר ומסנוור, כזה שאינו מותיר מקום לספק או למסתורין, ומשקף תרבות שדורשת ישירות, מהירות וחשיפה מלאה. ביפן המסורתית, לעומת זאת, האור תמיד מרוכך ומסונן – אור הנספג בנייר אורז (שוג'י), מבליח בעדינות על לכה מוזהבת בחדר חשוך, או מסתנן מבעד לצמרות העצים במושג הפואטי המכונה "קומורבי" (Komorebi).
תפקיד הצל באמנות: מאז הרנסנס האירופי, האמנות המערבית השתמשה בצל ככלי טכני-מדעי ליצירת אשליה אופטית של נפח, עומק ופרספקטיבה במטרה לחקות את המציאות. במסורת היפנית (במיוחד בתקופת אדו), התפיסה הייתה הפוכה: היצירה לא ביקשה ללכוד את העולם במלואו, אלא לרמוז עליו מתוך ריקות, השהיה והיעדר, ולהזמין את דמיונו של הצופה להשלים את החסר. כאן פועל עקרון ה"נוטאן" (Notan) – דיאלוג הרמוני ושוויוני בין הכהה לבהיר, שבו לצל ולחושך יש משקל קיומי זהה לזה של האור.
הצל היונגיאני מול אמני המנגה והרוחות היפנים: הפסיכולוגיה המערבית, בניצוחו של קארל יונג, הגדירה את "הצל" כחלק האפל, המודחק, היצרי והמאיים של הלא-מודע – המקום שבו אנו קוברים את הפחדים והטראומות שלנו. אמנית ההדפס הישראלית יהודית סספורטס מנסחת זאת היטב בסדרתה "ארכיטקטורה של צללים" המוצגת בתערוכה, שבה חומר מודחק ויצרי צף מאזורי השוליים של התת-מודע כהפרעה אילמת. לעומת זאת, כשמתבוננים באבות המייסדים של תרבות הציור והמנגה היפנית – כמו המאסטר קאצושיקה הוקוסאי (שחיבר את ספרי ה"הוקוסאי מנגה" המפורסמים) – מגלים יחס שונה לחלוטין אל העל-טבעי ואל החושך. בסדרת הדפסי העץ שלו "מאה סיפורי רוחות" (כמו "בית הצלחות" או "רוח הרפאים של קוהאדה קוהייג'י"), שדים ורוחות (יוקאי) אינם רק מפלצות מעוררות פלצות, אלא התגלמות אסתטית ופיוטית של רגשות אנושיים כזיכרון, אשמה, כמיהה ופחד. הם נולדו מתוך משחק חברתי עתיק שבו כיבו נר אחר נר כדי להזמין את הרוחות מתוך החשיכה – מתוך הבנה שהנראה והבלתי-נראה מתקיימים זה לצד זה כרובד סמוי של המציאות.
שוטטות בין הצללים: מבט מקרוב על מוצגי התערוכה
משפט שילוב: התובנות הפילוסופיות הללו אינן נשארות תלויות באוויר כתיאוריה מופשטת; הן קורמות עור וגידים – או ליתר דיוק, דיו, נייר, שמן וחימר – דרך העבודות שתיעדתי בעדשת המצלמה במהלך הסיור עם עטיה, המדגימות כיצד הצל הופך מחיסרון לחומר גלם חי ונושם.
מראה לילי של רחוב סארו-וואקה (אוטאגאווה הירושיגה, 1856): בתצלום של הדפס העץ הקלאסי מתוך "מאה מראות מפורסמים של אדו", אנו צופים ברחוב התיאטראות של אדו (טוקיו) תחת שמי לילה כחולים עמוקים וירח מלא ובוהק. הירושיגה עושה כאן שימוש מופתי באור הירח כדי להטיל צלליות ארוכות ורכות של הולכי הרגל והכלבים על קרקע הרחוב הבהירה, והופך סצנה עירונית שוקקת לחוויה פיוטית, שקטה וכמעט חלומית.
מיאנוקושי (אוטאגאווה הירושיגה, סוף שנות ה-30 של המאה ה-19): בהדפס מרהיב זה מתוך הסדרה "שישים ותשע תחנות בדרך קיסו", משפחה של עוברי אורח חוצה גשר עץ צר בקדמת הציור. הקסם האמיתי מתרחש ברקע: העצים העבותים ודמותו של איכר בודד עטופים בערפל סמיך ונראים כצלליות אפורות ורכות לאור הירח החיוור. הצל והערפל מוחקים את הפרטים הגיאוגרפיים המדויקים ומעניקים לנוף תחושת מרחק, מסתורין וזמן חולף.
בוקר בדוטונבורי, אוסקה (קאוואסה האסוי, 1921): קאוואסה האסוי, מחלוצי תנועת ה"שין האנגה" (הדפסים חדשים), משלב טכניקות אור מערביות עם רוח יפנית מסורתית. בתצלום ההדפס של אוסקה, בתי העץ לאורך התעלה והסירות העוגנות מופיעים כגושים מוצללים בגוני כחול-אינדיגו עמוקים אל מול אור השחר העולה מבעד לאובך הבוקר. במקום המולה עירונית, הצללים מעניקים למים ולעיר דממה מדיטטיבית ובדידות פיוטית.
דמויות לוחשות בשחור ולבן (מרים כבסה, 2022): המפגש עם ציור השמן הגדול של האמנית הישראלית מרים כבסה עוצר נשימה. כבסה עובדת במגע גופני ישיר עם הבד, מורחת ואוספת את הצבע בתנועות מעגליות סוחפות. בתצלום נראה כיצד משיכות הצבע הלבנות-אפורות מסתחררות סביב חלל מרכזי שחור משחור – שמקווי המתאר שלו מזדקרות שתי צלליות פרופיל אנושיות הקרובות זו לזו כבשיחה אינטימית. כאן, החושך שבמרכז אינו ריק או העדר, אלא כוח אקטיבי שמגדיר את הצורה ומעניק לדמויות את נוכחותן.
מסכות תיאטרון הנו והקיוגן (אוסף מוזיאון טיקוטין): תצלום התקריב של שתי מסכות העץ המגולפות התלויות בחלל המוחשך מדגים את גאונותו של תיאטרון ה"נו" היפני, הפועל מתוך צמצום וריסון. התאורה הזוויתית במוזיאון מטילה צללים עמוקים בארובות העיניים, מתחת לעצמות הלחיים ובזוויות הפה של המסכות. כפי שמוסבר בתערוכה, הרכנת ראש קלה של השחקן על הבמה האפלולית משנה את זווית הצל על העץ, ובן-רגע הופכת הבעה ניטרלית לחיוך דק או לעצב תהומי – מרחב ביניים בין החי לנעדר.
כלי האנאגמה של מאיר מוהבן: בתצלום הרחב של חלל התצוגה נראים שלושה מכלי הקרמיקה המרשימים של הקדר מאיר מוהבן ("סמוראי", "ירח I" ו"ירח II"), על רקע אולם התערוכה המוצלל. כלים אלו נצרבו במשך ימים ולילות בתנור "אנאגמה" מסורתי בחום של כ-1,300 מעלות (תהליך שתועד בסרט וידאו מיוחד בתערוכה בבימויה של שושי צ'כנובר ובעריכתה של מיקה עטיה). הלהבות, העשן והאפר שהותך על הכלים הותירו עליהם כתמים, רבדים וצבעוניות לא אחידה – עדות חומרית לכך שהיופי צומח מתוך האקראיות, האש והחושך שבתוך בטן התנור.
יער במבוקים לבנים (שולי בורנשטיין וולף, 2026): המיצב תלוי-המקום שתיעדתי בפינת הגלריה נראה במבט ראשון כחורשת במבוק פיוטית ושקטה הצומחת מתוך מצע חצץ וסלעים. אלא שמבט מקרוב חושף הפתעה: "קני הבמבוק" עשויים למעשה מגלילי קרטון וליבות נייר טואלט – חומרים יומיומיים נחותים שעברו פעולת הלבנה עמומה. הקסם מתרחש על הקיר שמאחור: האור יוצר צללים של גבעולים ועלים מדומיינים של צמרות עצים שכלל אינן קיימות בחומר הפיזי – הוכחה לכך שהצל יכול לברוא זיכרון של טבע יש מאין.
להוציא את "הצל" מתוך הצללים: שיעור יפני למציאות הישראלית
הבחירה של מוזיאון טיקוטין לעסוק בנושא כה חמקמק ולכאורה שולי כמו "צללים" – ועוד בעיצומה של תקופה ביטחונית ולאומית סוערת ומאתגרת בישראל – מתגלה במהלך הסיור לא כאסקפיזם אסתטי, אלא כמעשה תרבותי וטיפולי חיוני מאין כמוהו.
סיכמתי את התערוכה במשפט: "להוציא את הצל מתוך הצללים" משפט זה מקבל משמעות מצמררת ומרפאת כאחד כשאנו בוחנים אותו על רקע העבר והווה הטראומטיים שלנו כחברה ישראלית. התגובה האינסטינקטיבית שלנו לטראומה, לשכול ולפחד היא לרוב ניסיון לגרש את החושך בכל מחיר: להדליק פרוז'קטורים חזקים, לדרוש ודאות מוחלטת, להחביא את הסדקים ולהציג חזות של חוסן מלוטש ובלתי שביר. הצל נתפס אצלנו כאויב שאורב בחשכה.
התרבות היפנית, שידעה בעצמה אינספור אסונות טבע וטראומות היסטוריות, מציעה בתערוכה הזו התמודדות שונה בתכלית ועמוקה להפליא עם הכאב והחולף, דרך שלושה מושגי מפתח השזורים בחוברת התערוכה:
"יוגן" (Yugen): היכולת להכיל עומק נסתר שאינו ניתן לביטוי מלא, ולשהות בתוך אי-ודאות ומסתורין מבלי להיבהל מהם.
"מונו נו אווארה" (Mono no aware): הרגישות העמוקה לחלוף הדברים – ההבנה שהיופי האנושי כרוך תמיד בידיעה שהוא שברירי ועתיד לחלוף, כמו פריחת הדובדבן או דהייתו של נייר ישן.
"וואבי-סאבי" (Wabi-sabi) ו"קינצוגי" (Kintsugi): במקום להבריק, ללטש ולהסתיר את הפצע, אסתטיקת הוואבי-סאבי מכירה ביופיים של סימני הזמן, הבלאי והפגיעות. שיאה של התפיסה הזו מתגלם באמנות הקינצוגי (שמופיעה בעבודות הקרמיקה של מאיר מוהבן בתערוכה): איחוי כלי חרס שנשברו בשריפה באמצעות לכה ואבקת זהב. הקינצוגי אינו מטשטש את השבר; הוא מאיר אותו בזהב. הסדק הופך לזיכרון גלוי ולחלק בלתי נפרד מסיפור חייו ומיופיו של הכלי.
עבורנו, הישראלים, הנושאים צלקות קולקטיביות ואישיות, התערוכה הזו מציעה מרחב נשימה נדיר. היא מלמדת אותנו שכדי להתמודד עם "הצל" הנפשי שלנו, איננו צריכים לסנוור אותו באור זרקורים אגרסיבי או להדחיק אותו לפינות אפלות, אלא להביט בו בעדינות, להעניק לו מקום בחדר, ולקבל את השברים שלנו כחלק ממי שאנחנו.
יצאתי ממוזיאון טיקוטין חזרה אל אור השמש החיפאי הבוהק כשאני מבין שאנחנו יכולים להפסיק לפחד מהחושך – ופשוט להרשות לעצמנו לנוח, ולו לרגע, בחסותם המנחמת של הצללים.
