4 לפנות בוקר. מאנצ' של לילה. יורד מהדירה לבית הקפה ממול. מזמין סנדוויץ ומתיישב לחכות. בית הקפה מלא באנשים מכל הסוגים המינים והצבעים. חלקם מחופשים וחלקם סתם דפקו זוג אוזניים של ארנב על הראש כי זה פורים. בחיפה לא רואים את הדברים האלה, לפחות לא ב 4בבוקר.
את הפורים האחרון אני והחבר החלטנו להעביר בתא. העיר שלא נרדמת, שכרנו דירה ברחוב מרכזי בעיר ארזנו מזוודה ויצאנו להרפתקה. הביקור בעיר הקודש של הקהילה נפתח במשתה הפורים המסורתי של חבריו. המשתה הפך כבר למסורת בחבורה, מתאספים כולם לארוחת צהריים בבית של אחד החברים, אוכל שתיה אלכוהול תחפושות ומוזיקה, לא צריך יותר מזה בשביל לפתוח את סוף השבוע. לאחר המשתה התמקמנו בדירה, בדרך כמובן חלפו על פנינו סופרמן ובאטמן שהספיקו להשלים וגם כמה שפנפנים בלבוש מינימלי. בשביל גיי לא מהמרכז תל אביב זה כמו חו"ל! הריחות הצבעים הקצב האנשים , הכל פתוח הכל זמין, אנשים ברחובות מוזיקה וחיים. כאילו אנשים לא הולכים לישון אף פעם. תמיד שואלים אותי אם הייתי יכול לגור בתא, התשובה לשאלה הזו קצת חלוקה אצלי. אני אדם מאוד עירוני, אוהב את העשייה התעשייה וכל מה שחם. אוהב להרגיש, אוהב לעשות, אוהב את הקצב אבל באותה נשימה אני צריך גם את השקט, הפרטיות והשפיות הזו שקצת חסרה לי בת"א.
הכל פה מותר, אתה יכול להיות מה או מי שאתה רוצה בלי שישאלו שאלות יסתכלו בעין עקומה או יזרקו איזו קללה. אין מה לעשות, בת"א אתה יכול להרשות לעצמך, ונכון חיפה זו עיר שמתמודדת מאז ומתמיד עם דו קיום וקבלה של האחר, וכן אני לא אומר השונה כי אנחנו לא שונים, אבל עדיין כשזה מגיע לקהילה יש לעיר עוד הרבה מה לעבור עד שתהפוך למקום שאתה יכול להסתובב בה כמו בת"א.
אבל פורים בתא זה כבר סיפור אחר, פורים מאז ומתמיד היה החג האהוב עליי. כל שנה הייתי מגיע לבית הספר עם התחפושת הכי מושקעת מקורית ומגניבה שיש, הייתי חושב עליה מיד אחרי שהייתי פושט מעלי את זו שלבשתי. השנה בחרתי לתת לעצמי קצת יותר קרדיט ולחשוף קצת עור. אל תדאגו לא שהסתובבתי בתחתונים, אבל התחפשתי לאלדין. ואלדין כמו אלדין מסתובב ללא חולצה מתחת לווסט הסגלגל שלו. אז השארתי את השטיח במוסך קשרתי את אבו הקוף ויצאנו לרחובות, משהו באווירה של החג נתנה לי את האישור העצמי שזה בסדר, שגם אם אני לא מתאמן בחדר הכושר ובונה לעצמי משטח דמקה על הבטן אני יכול להסתובב ללא חולצה. וכך היה ,הסתובבתי ברחובות תל אביב תרבוש לראשי וסט סגלגל בלי שום דבר מתחת ושארוול לבן, הרגשתי טוב, לא פחדתי שיסתכלו, להפך רציתי שיסתכלו, שראשים יסתובבו רציתי שירצו. אבל אני, רציתי רק אחד.
אבל, בסוף היום נחזור לחיפה, לבית למיטה לכלבה, לאזור הנח המוכר הפשוט, השקט. לחיים עצמם, לשגרה והלימודים, ההסברה הבלתי פוסקת של הנושא ודוברות הקהילה בפני אוזניים בורות, ולפעמים כשנרצה קצת לברוח, לצאת, להתפרק, פשוט ניקח את המזוודה וניסע. לתל אביב.
