מצעד הגאווה. רבים לפניי כבר כתבו דיברו ודנו בנושא המצעד וחשיבותו.האם בכלל צריך להתקיים מצעד שכזה? למה זה טוב? אם אתם שואלים אותי, אז כן, צריך להתקיים מצעד כזה. והוא צריך להתקיים עד שיהיה פה שוויון. מצעד הגאווה בשנים האחרונות הפך להרבה מעבר לסתם עוד צעדת מחאה. אלא למפגן תמיכה וחגיגה עצמית שלנו בני ובנות הקהילה הגאה כחלק מהמאבק הבלתי פוסק לשוויון.
השנה, עלה לבחירת הציבור הרחב נושא המצעד. בשנה שעברה הייתה זו קהילת הטרנסים והטרנסיות שזכו להוביל את המצעד ובאמת, בשנה האחרונה חלה התקדמות משמעותית בהכרה של טרנסג'נדרים בעולם. בתוכניות טלוויזיה, בריאלטי ואפילו בטקסי פרסים יוקרתיים. השנה לאורך כל ההצבעה הסתמן כי הנושא שהולך להיבחר הוא נוער בקהילה. הנוער הגאה הוא העתיד של הקהילה. אותם בני נוער שסובלים מזריקה מהבתים חרמות בבתי הספר והתמודדות עם קבלה עצמית היו זקוקים לחיבוק הזה של הקהילה והידיעה שאנחנו מאחוריהם. אותם בני נוער שכל מה שהם שומעים בחדשות קשור בצורה זו או אחרת לרצח המזעזע בברנוער, והרצח האיום שהתרחש במצעד בשנה שעברה של שירה בנקי ז"ל בגלל שנאת חינם. היו צריכים זריקת אהבה ותמיכה. לאחר שבועות של הצבעות נבחר להפתעתי נושא הנשים בקהילה. אקדים ואומר שאין לי דבר רע להגיד על הנשים בקהילה באשר הן אך הקמפיין שהתבצע ברשתות החברתיות בזעקה להצבעה לנושא לא היה מבייש קמפיין בחירות של אף חבר כנסת. קבוצות רבות נפתחו בבקשה להצבעת האנשים לנושא, נשים רבות התומכות בקהילה ואף כאלו שנמצאות בתוכה ביקשו את עזרת הציבור להצביע לנושא ואם להגיד את האמת התאכזבתי. באמת ובתמים האמנתי בכוח של הקהילה לתת גב לאותם בני נוער שזקוקים לתמיכה ולהכרה, אך מנגד, ואני יודע שרבים יבקרו אותי על אמירותיי, בחרנו לשים בראש את הנשים בקהילה. אותן נשים אשר חיות את חייהן עם ילדים שהן לא היו צריכות לשלם עליהן בפונדקאות בחול. או לחכות חודשים לאישורים ומסמכים ולטוס למקומות נידחים בעולם כי אין להם חצי מליון שקל אקסטרה כדי לעשות את זה בארצות הברית. אז נכון נשים בכלל ובקהילה בפרט עולות לדיון הציבורי על בסיס יומי בכל פן שהוא ועל כן יכול להיות שנכון שגם אנחנו, בני הקהילה הגאה שמתיימרים לדרוש קבלה ניתן להם במה. דווקא בימים אלו בהם הקהילה סובלת מייצוג לוקה בחסר בממשלה, ופני בנות ובני הנוער הישראלים נישאות גם לשם, עלינו לתת את התמיכה המלאה ביותר שניתן לאותם נערים ונערות אשר חווים את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח.
הכותב הוא רון גולדשטיין, בן 23 סטודנט לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מתגורר בחיפה עם בן זוזו מזה 4 שנים.
