הכל התחיל באחותי, אין מה לעשות כמה שננסה להתכחש, לאחות הקטנה תמיד יש את המילה האחרונה בבית,ואחרי מסע שכנועים ארוך, שבו הפעילה את כל השיטות שלמדה ממני, הצליחה אחותי לשכנע את אבא לצאת לחופשת קיץ משפחתית בחול!
חשוב לציין שהחופשה המשפחתית האחרונה אליה יצאנו הייתה לפני בערך 8 שנים, לאילת. אבל אחותי התעקשה על יעד שיוכל לספק את הצורך המרכזי שלה, ואם לומר בכנות גם שלי, שופינג. חיפושים רבים אחרי יעדים שיוכלו לענות על הצרכים של כל חמשת בני המשפחה הביאו אותנו לבירת האופנה של העולם, הריי היא מילאנו.קנינו כרטיסים, מצאנו דירה, וככל שעבר הזמן לקראת הנסיעה ההתרגשות רק עלתה.
יום הנסיעה הגיע, הטיסה שמצאנו יצאה מישראל בשעה 8 בבוקר עם עצירה של שעה בפרנקפורט, גרמניה. לכאורה הכל היה צריך לעבור חלק ואחרי מספר שעות לא רב נמצא את עצמינו במילאנו החמימה והיפה. אבל כמו שאמרו חכמינו פעם ״ כל מה שיכול להשתבש, השתבש״. בערב שלפני הטיסה אחרי ארוחת שישי אצל שכנינו, הנחתי את ידי על מה שנראה לאחר מכן כדבורה שבלי לחשוב פעמיים, החדירה את העוקץ שלה לתוך ידי. בחצי חיוך של תמימות אמרתי שזו אחלה דרך לפתוח את הנסיעה, אז עוד לא ידעתי מה הולך לבוא.
בדרכינו לנתב״ג לא פיספסנו הזדמנות לאשש את המשפט בעוד שמצלמת המהירות בכביש עשתה לנו סלפי. הגענו לנתב״ג, דיילת קרקע חביבה קיבלה את פנינו בדלפק, והתחלנו לשלוח את מזוודותינו למטוס בדרך למילאנו. כשהגענו למזוודה הרביעית בתור, עצרה אותנו הדיילת עם פרצוף מופתע. אמרה לנו לקחת את המזוודה הנותרת ולגשת לדלפק האחרון בשורה. בהלם ובלבול ניגשנו לדיילת נוספת שעדכנה אותנו שטיסת ההמשך שלנו בוטלה, ושהמזוודות ששלחנו מיועדות לטיסה המבוטלת!
אימה! ראיתי שחור, כל הבגדים היפים שארזתי איתי בכדי להסתובב בסטייל במילאנו נשלחו לטיסה שלא מתקיימת. ואיך בכלל נגיע למילאנו?! הדיילת טרחה להרגיע אותנו ואמרה שהדבר בטיפול ורשמה אותנו לטיסה שדורשת המתנה של כ 3 שעות יותר מהטיסה הקודמת. בחצי חיוך חושש המשכנו בדרכינו אל עבר הדיוטי, ואם חשבתם שבזה נגמרו צרותינו, תחשבו שנית.
עלינו לטיסה שמחים וטובים, אך קצת חוששים למזוודות שמא לא יגיעו ליעדן. ועם המזל כמו עם המזל מאחורינו ישב אדם, שלא פחות ולא יותר נחר כמו טרקטור שמוביל חציר בשבועות. לאורך כל הטיסה מצאנו עצמינו בוהים בו נשען לאחור, פיו פעור לרווחה, וכל מה שעובר במחשבותינו זה מה אפשר לדחוף לו פנימה כדי שיפסיק לנחור. לבסוף הגענו לפרנקפורט, שם חיכתה לנו המתנה ארוכה. אבל מה לא נעשה כדי להגיע ליעד. עם טיפת האנרגיה שנשארה בנו הלכנו אל השער המיועד לטיסת ההמשך בשביל לחכות לעלייה למטוס . וכמובן , ניחשתם נכון שעה לפני מועד העליה למטוס הודיעו בגאון בקריזה כי השער שונה, לא סתם שונה, הועבר לקצה השני של שדה התעופה.
בשלב הזה הרגשנו שזה לא היום שלנו. הרמנו את עצמנו בקושי ממושבי העור בהם התמקמנו ונשאנו פעמינו אל עבר השער החדש. עייפים ולא כל כך מרוצים הגענו לשער המיועד, בו חיכתה דיילת עם פרחים שזורים לראשה שטרחה לעדכן, איך לא, שיש עיכוב. לא ידענו אם לצחוק או לבכות,אחי הגדול כבר חיכה מיואש בדירה במילאנו. ואנחנו, מותשים רק מחכים להגיע כבר ליעדינו. בשלב העליה למטוס חשבנו שזהו, הגענו לשלב שבו כל מה שיכל להשתבש השתבש ועכשיו נגיע בשמחה לכיסא המיועד במטוס, שייקח אותנו למילאנו היפה. וכמובן שאם אפשר אז למה לא? התעכבנו גם בעליה למטוס לאחר שהתברר כי הכרטיס שהודפס לי בארץ לא היה תקין.
בסוף היום הגענו למילאנו, ירדנו מהטיסה והלכנו לקוות שהמזוודות שלנו הגיעו, אחרי עוד קצת המתנה הגיעו ארבעת המזוודות בשלום, עכשיו נשאר רק לבדוק שגם כל מה שבפנים הגיע איתן!
ואיך היה במילאנו אתם שואלים? תצטרכו לחכות לטור של שבוע הבא כדי לגלות- ועד אז ארי ודרצ׳י!
