לכולנו יש כזה, סיפור יציאה מהארון, המרצה שלי לפסיכולוגיה חברתית הגדירה את היציאה מהארון כהתגברות, על הפחדים, החששות,התגברות על עצמך.
רק השבוע בחר הכדורסלן גילי מוסינזון לשתף בפוסט מרגש בפייסבוק על יציאתו מהארון כדו מיני. יש כאלה שבחרו בכתבות לעיתונים או סרטים לטלוויזיה, ויש את אלה כמוני שדבקו בדרך הישנה והטובה. "אמא ואבא יש ל משהו לספר לכם…" טוב לא בדיוק ככה.
סיפור היציאה מהארון שלי קרה לפני עוד מעט 3 שנים. באחד מסופי השבוע בהם חזרתי מהצבא, אחרי שכל חברי ידעו על היותי הומו, לקחתי איתי שתי חברות, עלינו על הרכבת, ונסענו למצעד הגאווה בתל אביב. בפעם הראשונה בחיי הייתי חלק ממפגן המחאה הענק הזה שנקרא מצעד הגאווה. אנשים בכל צבעי הקשת סבבו אותי, הרגשתי שייך,הרגשתי אני,ואז, טלפון מאמא. "איפה אתה? " היא אומרת לי בטון עצבני . בשבריר שנייה של מחשבה שעוברת בראשי ובניגוד לכל הפעמים הקודמות, בחרתי להגיד את האמת, לא לשקר ולספר שאני עם חברים, או בדרך, או סתם מסתובב. אספתי כל שארית בטחון שהייתה לי, הרמתי את הראש ואמרתי לה : "אני במצעד הגאווה". ידעתי שזו ההזדמנות שלי, פירצה קטנה שבה אוכל להעלות את הנושא אחת ולתמיד. שבריר של שתיקה הייתה באוויר. לא ידעתי למה לצפות, מה הולך לבוא, איך היא הולכת להגיב לאמת שלי. "יש לך משהו לספר לי ?" היא אמרה בפליאה, "נדבר על זה בבית" וניתקתי. לא רציתי להתמודד, לא איתה, לא בטלפון, ובטח שלא עכשיו. רציתי להינות מהחוויה, להרגיש שייך, להיות אני, כמו שאני רוצה להיות.
עם חיוך מטופש על הפנים, גמורים מעייפות חזרנו לחיפה. כל הדרך המחשבות בראש, ידעתי שברגע שאני מגיע הביתה זה קורה, השיחה שברחתי ממנה עשרות פעמים, שזרקתי לאוויר איזו תשובה מהוססת בשאלה על "מה עם חברה?", השיחה שהייתה צריכה לקראת לפני הרבה זמן אבל עוד לא התגברתי.
נפרד מהחברות ברכבת, נכנס לאוטו, ונוסע הביתה. כשאני מגיע לכניסה, אני לא עולה, לוקח כמה נשימות, מכין את הטקסט בראש, מה אגיד, ועל מה לענות, מי בבית עכשיו בכלל. השניות במעלית נראות לי כמו נצח, אני עומד ומסתכל במראה, רואה את עצמי, אבל לא את עצמי שראיתי בכל השנים האלו, אותי האמיתי, שלא מפחד להגיד ושידעו.לא מפחד מה יחשבו. המעלית נפתחת, כמה צעדים ואני שם, בשיחה. בסלון או במטבח זה לא באמת משנה, איפה שאמא תחליט. נכנס והיא שם, מולי, חיכתה מהטלפון בבוקר שאחזור. גם היא בטח כמוני במחשבות, הלוואי והייתי יודע מה עובר לה בראש. התיישבנו במטבח, והיא, ניגשה ישר לעניין. הסברתי את עצמי. סיפרתי, הכל. לא החסרתי ולו פרט. עניתי על כל שאלה או חוסר הבנה על השקרים והפחדים, על למה לא סיפרתי עד עכשיו. אחרי חיבוק דומע ומלא אהבה, היא קראה גם לאבי, שטען שידע כבר זמן מה, ואחותי המקסימה ש "לי זה בכלל לא משנה" וחיבקה אותי חזק. אמא תופסת לי את היד ומובילה אותי לבית של סבתא שגרה ממש ממול, עם חיוך על הפנים ונשיקה על הלחי היא לוחשת לי שאלו החיים שלי, ושהיא אוהבת אותי.
סיפורי יציאה מהארון יש לכולנו, ולא רק על נטייה מינית, לכל אחד יש איזה סוד גדול או פחד, שהוא מתגבר עליו בדרך, התחלות חדשות, וגם סופים הם סיפורי יציאה מהארון נפלאים. גם הסיפור שלי הוא סיפור, כמו כולם, כי אין שום הבדל באמת אם אני הומו , או סטרייט. מה ששלי שלי.
