בכל שנה, נמצאים במעקב במכון ההמטולוגי של קריה רפואית רמב"ם כ-3,000 חולים בלימפומה, מהם כ-200 חולים חדשים, צעירים ומבוגרים כאחד. לפניהם מסע לא פשוט, אך בזכות הקדמה הרפואית והטיפול המסור של צוות רב-מערכתי אפשר לראות את האור בקצה המנהרה.
המסע אצלנו מתחיל במפגש הראשון במכון לאחר שעולה חשד למחלה. לאחר שהמטופל או המטופלת מספרים על התסמינים ועוברים הערכה ראשונית, רופא מטפל מפנה לביצוע ביופסיה ולבדיקות השלמה. זהו שלב מאוד לא פשוט עבור המטופלים, החשש גואה ותחושת אי-וודאות מציפה אותם. לקבלת האבחנה נזמין את המטופל לשיחה משותפת עם רופא מטפל. זו היא שיחה לא פשוטה, ועל כן לא רק שנעמוד על כך שהמטופל לא יגיע לבדו אלא שבסיומה ימשיך לשיחה נוספת עם האחות שתסייע לו בעיכול הבשורה.
בשיחה המשותפת יקבל המטופל את המידע על מחלתו ויחד נבנה את תוכנית הטיפולים, תוכנית שתהיה מותאמת כמובן להנחיות העולמיות ולקווי הטיפול המקובלים אך תותאם גם לנתוני המטופל – לגילו, למצב התעסוקה, לאורח חייו וכן הלאה, כשהמטרה היא לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בתפקודו הרגיל ובאורח חייו תוך מתן הטיפול הטוב ביותר.
מהשיחה הראשונה ועד לקבלת הטיפול הראשון האחות המרכזת תחום תלווה את המטופל במפגשים נוספים יחד עם האחות האחראית וצוות סיעודי של המכון, לסייע לו להתכונן לקראת הטיפולים. בחזון שלנו כל מטופל מתחיל לקבל טיפולים בפעם הראשונה יגיע למקום שהוא כבר מכיר, יודע מה מצפה לו ויכול לפגוש כבר איש צוות שמחכה לו. אנשי הצוות הסיעודי הנמצאים במכון, הם בעלי התמקצעות בתחום ההמטו-אונקולוגי, ותפקידם לא רק לתת טיפול ישיר במטופלים אלה לדעת לתת מענה בכל בעיה או סימפטום עלול להתרחש גם בקבלת הטיפול עצמו וגם לאחר מכן. לאזן סימפטומים כגון בחילות או כאב, לדעת לצפות את הבעיות על מנת לעזור למטופל להתמודד איתם בבית בעת הצורך ולאורך כל הדרך מטופל יכול לתקשר עם הרפא המטפל שלו דרך הטלפון. בהמשך יעבור המטופל בתחנות נוספות לרבות דיאטנית, עובד סוציאלי, פסיכולוג, נציגי רפואה משלימה כל אלו ילוו את המטופל לאורך הטיפול כולו.
לא פשוט להתמודד עם ממחלה ממארת כמו לימפומה, זוהי חוויה קשה פיזית ורגשית שמטלטלת את כל בני הבית, ומכאן ישנה חשיבות רבה לטיפול רב-מערכתי שמביא בחשבון את כל הצרכים של החולה, ומחקרים אכן הראו את היתרונות המרובים בליווי רפואי של הצוות רב-מערכתי. מדובר למעשה במלאכת אומנות של ממש, בשילוב בין מדע לבין רגע נתון, בלדעת איך לטפל בחולה כועס, מתוסכל או מדוכא.
אחת מהמשימות המאתגרות שלנו, על אחת כמה וכמה בקרב מטופלים צעירים בגילאי בית ספר וצבא, היא לסייע למטופל לראות את האור בקצה המנהרה, את סיכויי ההחלמה הגדולים שקיימים בזכות ההתקדמות המשמעותית שקיימת בטיפול בלימפומה.
סיפורי הצלחה לא חסרים. ב-20 שנותני בתחום זכור לי במיוחד סיפורה של משפחה אחת שבה הבת הקטנה, אז בת 15 חלתה בלימפומה מסוג הודג'קין ועברה טיפולים לא פשוטים עד שהבריאה וחזרה לבית הספר. אלא שאז ביום בהיר אחד, אחותה שהייתה גדולה ממנה בשלוש שנים החלה לסבול מאותם סימפטומים, עולמם של ההורים התהפך עליהם – ובצדק, הסיכוי לשתי אחיות מאותה משפחה שיסבלו מלימפומה הוא נדיר מאוד. ההתמודדות הייתה קשה, אך האחות הקטנה תמכה בגדולה והייתה מגיעה איתה לטיפולים ולאחר זמן מה גם האחות הגדולה הבריאה והיום שתיהן במצב מצוין. בשני המקרים הצלחנו גם לשמור על שגרת חייהן שלהן. לראייה, אחד מהדברים שנעשו לאחרונה כדי למנוע את הפגיעה בשגרת חייהם של החולים הוא קיצור זמני ההמתנה למינימום. אם בעבר קבלת טיפול הייתה כרוכה בבדיקה ראשונית ואחריה המתנה של 3 שעות עד לטיפול, כיום האחות מבצעת אומדן טלפוני עם המטופל ולמעשה הטיפול מחכה למטופל ולא להפך.
בסופו של דבר, חשוב שהמטופלים ידעו ויכירו שלצד ההתמודדות עם המחלה יש חיים ואסור להם לאבד את התקווה.
הכותבת היא מרינה פורר, אחות אחראית מכון המטולוגי, מרפאה המטולוגית, היחידה לאשפוז יום, הקריה רפואית רמב"ם
