בכל פסח מתנהל בהר גריזים שבשומרון טקס זבח הפסח המסורתי של העדה השומרונית. כבשים נשחטות, עורן מופשט והן משופדות על קורות עץ ומבושלות בטבון אדמה. והכל לציון שבחו של אלוהים, שהוציאנו מארץ מצריים. צפו בסרטון מדמם
לפני אלף שנה מנו השומרונים יותר ממיליון נפש. כיום, לאחר שהם שסבלו רדיפות מצד הצלבנים, הרומים, הממלוכים והמוסלמים, הם מונים פחות משבע מאות. בעבר הם גרו בתוך שכם, אך בגלל התנכלויות מצד הפלשתינים עברו חלקם למובלעת בחולון, ורובם – להר גריזים, המקום המקודש לקהילת השומרונים, שבו נמצאות חורבות המקדש שלהם, המקביל לבית המקדש היהודי.
הדת השומרונית מבוססת על התורה בלבד, מתוך עיקרון כי יש לקיים את החומש כפשוטו – ואינה מקבלת את התורה שבעל-פה. בתפילתם פונים השומרונים לעבר הר גריזים המקודש להם, ולא לעבר ירושלים.
בלוח השנה השומרוני ארבעה מועדים: פסח, ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת – ושלושה חגים: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. הר גריזים מסמל עבור השומרונים את הר הבית – המקום שבו ניצב בית המקדש, ההר שבו נערכה עקידת יצחק, ו"גבעת עולם" – המקום שממנו הושתת העולם.
לשומרונים יש ויכוח ארוך בשנים עם היהדות: הם טוענים כי הם ממשיכי המסורת האמיתית של היהדות . הכהן הגדול והמנהיג הרוחני של הקהילה, מסביר: "אנחנו השומרונים צאצאי הכהן הגדול אהרון, בני דת משה. אנו נקראים גם 'השומרים', כי שמרנו כל השנים את המסורת של משה".
לפי גרסה שמופיעה בגמרא השומרונים הם הכותים – בני גרים שמלך אשור יישב בשומרון. לפי החוקרים השומרונים הם צאצאים של שבטי ישראל שנותרו באזור השומרון עם חורבן ממלכת ישראל הצפונית. בתחילה היהדות נתנה לקבל אותם, אך במאות השנייה והשלישית הוגבר החיץ בין היהדות לשומרונים שהחלו למרוד ברומים, והביעו עמדות עצמאיות: בין היתר השומרונים לא מקבלים את קדושתה וייחודה של ירושלים, הם שומרים באדיקות על כללי ספר התורה אך אינם מקבלים את יתר ספרי התנ"ך, ואף דוחים את מצוות שולחן ערוך.
ממרומי הר גריזים שמעל העיר שכם, היכן שיושבת קהילת השומרונים. בכל שנה מתקיים במקום טקס זבח הפסח, בדיוק באמצע חודש ניסן – החודש הראשון בלוח השנה השומרוני, שנשאר צמוד למסורת העברית הקדומה.
זבח פסח זו מצווה, שקיבלו עליהם בני ישראל עוד במהלך יציאת מצריים. ביום ה- 14 בחודש ניסן, הוא היום של מכת הבכורות, ציווה אלוהים על בני ישראל לשחוט כבש או עז, זכר בן שנה, ואת הדם למרוח על שתי המזוזות ומשקופי הבתים. בלילה הזה, כזכור מההגדה, פסח ה' על בתי היהודים כשהשמיד את בכורות המצרים, ובני ישראל חגגו ב "צלי אש ומצות על מרורים יאכלו" (שמות י"ב). לכן ציווה אלוהים על היהודים את מצוות זבח הפסח – "זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצריים, בנגפו את מצריים ואת בתינו הציל".
ביהדות הייתה מצוות זבח הפסח רלוונטית עד לחורבן הבית. מאז שחרב בית המקדש, לא מקריבים קורבנות. בפסח, המצווה החלופית היא אמירת "סדר קורבן פסח" בערב החג, לאחר תפילת מנחה. השומרונים, לעומת זאת, מקבלים את התורה כפשוטה, ולכן ממשיכים עם ביצוע המצווה, כפי שהיא כתובה בתורה. ובכל שנה, בערב פסח, נשחטים על הר גריזים כבשים, קרבן לאל שהוציאנו מארץ מצריים.
טקס זבח הפסח מושך אליו רבים מבני העדה, כולל אלו שמתגוררים בחולון. זה הזמן להפגין איחוד, לפגוש שכנים. בימים של גלובליזציה, וציניות שמרחפת מעל הארץ, יש משהו שובה לב בעובדה שבני קהילה אחת לובשים לבן ומקיימים טקס איזוטרי עתיק יומין.
ברחוב אווירת חג. רבים מבני הקהילה לבושים לבן, צעירים מובילים כבשים במעלה הרחוב בעוד שעות ספורות יהיו כבשים אלו תלויות על שיפוד. במרכז הכפר, במרכז הרחבה שבה יתקיים הטקס, ההכנות בעיצומן. מביאים את הכבשים, מבעירים אש בבורות, אליהם יכניסו בקרוב את שיפודי הכבשים כדי שיתבשלו היטב, והקהל מתיישב בטריבונות וממתין לבואו של הכהן הגדול, בפקודתו יתחיל הטקס.
שמסתיימת התפילה ניתן האות – ותוך שניות משספים הצעירים את גרונם של הכבשים. הדם מתחיל לשטוף את התעלה, וריח של מוות מתפשט באוויר. טקס השחיטה מלווה בריקודים מסורתיים של בני העדה, שלא השתתפו בהליך השחיטה, ובתפילה מתוך ספר תפילות. כך, אני מתאר לעצמי, נראתה היהדות שלי עד לחורבן בית שני, אז עברה היהדות מדת של טקס לדת של טקסט, שחיה בין המילים והאותיות של התורה.
תוך דקות, במיומנות מרשימה, מפשיטים השוחטים את העור, חותכים פה ושם, ומעמידים את הכבשים השחוטות על שיפוד. יותר מחמישים, באורך שני מטר, מוצבים במעגל מסביב לשישה בורות מלאים גחלים לוחשות. בני העדה מסתדרים במעגלים סביב הבורות, ובתזמון מדויק מרימים כולם ביחד את השיפודים, ודוחפים אותם לתוך הבור עם הגחלים. עשרות אנשים, שכל אחד יודע בדיוק מה תפקידו ומה עליו לעשות.
בשלב הבא שמים רשת מברזל, שתחזיק את כל השיפודים, על הרשת פורשים בד שחונק את האש – מה שמעלה ענן עשן במראה סוריאליסטי. אחר כך מביאים אדמה לחה בדליים שהוכנה מבעוד מועד בצד הבור, מכסים את הבד באדמה, וכך נוצר מעין טבון אטום, שבו העשן והגחלים מבשלים את בשר הכבשים. הכבשים יתבשלו בצורה כזאת במשך שעתיים וחצי, ולאחר מכן מוציאים את הכבשים. בדרך כלל אוכלים אותם מיד ואת שנותר שורפים.
