צבא, לימודים, עבודה חדשה, בכל אחד מהמקומות האלה אתה נדרש להציג את עצמך. בכל פעם מחדש, אתה נדרש לענות על שאלות היכרות רדודות שבאות מנימוס, ולחייך בכל תשובה. איך שמתקדם היום הראשון במקום החדש, תמיד יהיה מישהו שיזרוק לאוויר את השאלה "תגיד, יש לך חברה?". כשאתה בארון אתה מנסה בכל דרך אפשרית להתחמק מלענות על השאלה, אתה ממציא חברה דמיונית, מספר שבדיוק נפרדתם, או כל סיפור אחר שאתה מסוגל לחשוב עליו כדי שלא יחשבו אפילו לרגע על האפשרות שאתה גיי. אתה מנסה להעביר נושא כדי שלא יבקשו פרטים, מנסה לזכור מה אמרת כדי שלא תגיד משהו אחר בפעם הבאה.
אחרי היציאה מהארון אני עונה על השאלה הזו בלי חשש. "חבר", אני אומר להם. מחכה לראות את התגובה על פניהם לתשובתי. יש את אלו שיעצרו לרגע, לעכל, יזרקו איזה "מגניב" לאוויר, ויחזרו לעיסוקם מהפחד להתמודד עם המידע שהבאתי בפניהם עכשיו. ויש את אלו שיתרגשו עד הגג, בדרך כלל הבנות, יחייכו חיוך מאוזן לאוזן, ישאלו שאלות, ויספרו לך על ידידיהם מהקהילה.
הפחד הזה מלהתחיל מחדש, מלפתוח את הנושא, מהתגובות שתקבל, בכל פעם הפחד הזה גורם לך לחשוב, האם בכלל שווה לי לספר? אתה לא יכול לדעת באילו תגובות תוכל להיתקל.
הפעם הראשונה שבה הגעתי למקום חדש מבלי חשש לספר, או שידעו, היה העבודה אחרי הצבא. מיד עם השחרור התחלתי לעבוד באחת מחנויות הבגדים בקניון. יום ראשון לעבודה (הייתי בטוח שגבר שעובד בחנות בגדים כבר עונה על השאלה אם יש לי חברה. טעיתי), את פניי קיבלו שני בחורים סטרייטים לחלוטין. הסבירו לי על החנות, על העבודה, בלי יותר מדי שאלות מיותרות. שמחתי, לא רציתי להתמודד עם התגובה של שני הבחורים. לקראת סוף המשמרת, אחרי שכל הלקוחות עזבו, החנות נסגרה, נשארנו צוות החנות לארגן. בשיחה שהתפתחה ביני לבין מנהלת החנות היא שאלה על כיוון נסיעתי בסוף המשמרת. אמרתי שאני נוסע לאזור הדר, כשבפועל אצלה אני כתוב כמתגורר בשכונת דניה. ידעתי שהשאלה הבאה תהיה על מעשיי בהדר, ובפעם הראשונה, מול קבוצה של אנשים שהכרתי כמה שעות קודם לכן, אמרתי בפה מלא "אני נוסע לחבר שלי". הייתה שתיקה, ככה לפחות אני הרגשתי. כאילו הזמן עצר לרגע, כאילו עשיתי משהו, אבל ראיתי שחוץ מעובדת אחת שהייתה מופתעת, כולם חייכו והמשיכו בעבודתם. הרגשתי בטוח. שאלות נזרקו לאוויר, ובלי להסס או לחשוב פעמיים עניתי על כולן.
אחד מהבחורים שפגשתי בתחילת עבודתי, היה בעל תפיסה הומופובית כלפי דברים מסוימים. במשמרת האחרונה שלי, אחרי שנה בחנות עם אינסוף שיחות, הוא אמר לי: "שתדע, בזכותך, לא יפריע לי אם הבן שלי יהיה הומו". המשפט הזה עשה מבחינתי הכל. הבנתי כמה כוח יש בלספר, בלשתף, בלענות על השאלות הכי קשות ולהתעמת עם הדעות החשוכות ביותר. הבנתי כמה כוח יש, בלהתחיל מחדש.
