צעדתי. עליתי על רכבת מחיפה אל העיר הצבועה בצבעי הקשת, בחום הגדול בין אלפי אנשים, מלא גאווה, צעדתי. צעדתי לשוויון, לחופש, לאהבת חינם. צעדתי לנכון, להכרה, לבחירה. צעדתי בשביל עצמי, בשביל בן זוגי, בשביל חבריי ומשפחתי. צעדתי כי זה אני.
צעדתי, בין המשאיות והבחורים, בין הורים תומכים, וחברי כנסת שבאו להרים. צעדתי בין אנשים מכל רחבי העולם שבאו לשם מטרה אחת, לצעות לשוויון, לשינוי, לצעוד כדי שישמעו, כדי שיהיה פה טוב יותר. לצעוד כי אפשר, לצעוד כי צריך.
מצעד הגאווה עורר לאורך השנים מחלוקות רבות בתוך הקהילה הגאה ומחוץ לה. האם זה נכון? האם זה מעביר את המסר ? ואיזה מסר בכלל מועבר בלרקוד בתחתונים על משאית בחוצות תל אביב.
רבים הרימו גבה, אמרו שזה פרובוקטיבי ולא משרת את המטרה, הזדעזעו מהמראות וכינו אותם פרובוקציות זולות.
עבורי, מצעד הגאווה הוא המקום בו הכל התחיל, המקום בו בפעם הראשונה הרגשתי חלק מדבר גדול יותר, עוצמתי, חזק. במצעד הבנתי את הכח של הקהילה, את הרצון לשנות, את החשיבות בלצעוד. ביום האחד הזה בשנה בו אתה יכול להשתחרר מכל העכבות, המבטים, האמירות ההומופוביות. יום אחד בו צועקים ביחד למען מטרה אחת. יום אחד בו אתה יכול להיות אתה, בכל הגוונים.
יותר מצעקת מחאה מהווה המצעד סמל לאחדות, לתמיכה, לאהבת חינם, לרצון לשינוי. סמל למאבק מתמשך לקבלה ולשוויון שעבור אנשים רבים נראה טבעי כל כך.
מאבק שלא יגמר עד שתהיה הכרה, קבלה, וזכויות. מאבק של קהילה, ושל יחידים.
המצעד מהווה מקום לאותם נערים ונערות, גברים ונשים, אשר מרגישים שונים, מפוחדים, שידעו, שיגידו, שיעשו. במצעד אתה יכול להיות מי שאתה רק רוצה. עבור הומואים לא מתל אביב, המצעד הוא בריחה, חיבוק חם, תפיחה על השכם, הבנה שאתה לא לבד במערכה.
והמצעד ימשיך, עד אותו היום בו נקבל את מה שמגיע לנו כאזרחים, נמשיך לצעוד, על משאיות , בלי חולצות, בתחתונים, בעקבים. בלי בושה או פחד, גברים ונשים, בלי מבטים הערות או אפליה,
כי ביום האחד הזה אנחנו קהילה !
ובשנה הבאה אצעד, אעלה על הרכבת מחיפה, אל העיר הצבועה, בחום הגדול בין אלפי אנשים ,מלא גאווה ארים את הראש ואחכה ליום שבו לא נצטרך יותר לצעוד.
