הצעירים תושבי נהריה הורחקו מהבריכה משום ש"בטעות" נמכרו להם כרטיסים והכניסה אליה היא רק לתושבי עובדי ואורחי הקיבוץ. בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה פסק כי מדובר באפליה שגרמה להם לתחושות קיפוח ונחיתות
כפי שנכתב בכתב התביעה, בתאריך 25.7.15 עשו התובעים , תושבי נהרייה את דרכם לקיבוץ כברי כדי לבלות יחד בבריכת הקיבוץ, אליהם התלווה חבר נוסף תושב ארה"ב שהגיע לבקר בארץ באותה העת. בסביבות השעה 14:30 הגיעו התובעים לשערי הבריכה בקיבוץ, רכשו כרטיסי כניסה, עברו בדיקות בטחוניות ונכנסו לשטח הבריכה, בעודם מחפשים מקומות ישיבה מוצלים, ניגש אליהם להפתעתם אדם אשר הסתבר בדיעבד שהוא מנהל הבריכה והחל לתחקר אותם לעיני כל הנוכחים במקום.
התובעים השיבו לשאלותיו ומסרו לו פרטים לפי בקשתו אודות גילם, היכן הם גרים ומטרת ביקורם במקום. בתום התשאול שנערך לתובעים לעיני הציבור במקום מנהל הבריכה ביקש מהתובעים לעזוב את שטח הבריכה, בנימוק ש"לבריכה מורשים להיכנס אך ורק בני משפחה" ולא "צעירים".
התובעים ביקשו ממנו להישאר לבלות בבריכה וגם הפנו את תשומת ליבו לעובדה שבמקום שוהים מתרחצים רבים לרבות צעירים וצעירות, הם הוסיפו שכל מה שהם רוצים הוא לבלות כמה שעות בבריכה ולכן אין שום סיבה הגיונית למנוע מהם זאת, בפרט לאחר שכבר שילמו עבור הכרטיסים. התובעים התריעו בפני המנהל שהתנהגותו ודרישתו כלפיהם פוגענית ומשפילה וביקשו שיחזור בו.
מנהל הבריכה דחה את בקשתם וטען שהפקיד בכניסה "עשה טעות" בכך שמכר להם את הכרטיסים ונתן להם להיכנס למקום וביקש מהם לעזוב את הבריכה ולקבל כספם בחזרה, למרות מספר נסיונות חוזרים שלהם ובקשות שהוא יחזור בו, הוא סירב ולבסוף הם עזבו את המקום.
ביום 29.7.15 התובעים שלחו לקיבוץ מכתב דרישה בו עתרו לקבלת פיצוי בגין האירוע וכעבור יומיים הם קיבלו מענה כי בקשתם נדחתה, בתשובת הקיבוץ נכתב כי הם הורשו להיכנס לבריכה רק בגלל "טעות אנוש" של הפקיד בכניסה.
לטענת התובעים, התנהגות הקיבוץ מהווה הפליה אסורה כמשמעותה בסעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות ציבוריים ועל כן מגיע להם פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 ש"ח . בנוסף הם טענו כי אמירותיו של מנהל הבריכה בנוכחות המתרחצים האחרים מהווים עבירה על פי חוק איסור לשון הרע ופגיעה בכבודם.
מנגד טוען הקיבוץ כי הוא אגודה שיתופית חקלאית אשר בשטחה הוקמה ומופעלת בריכת השחייה לשימוש חברי הקיבוץ, תושביו ועובדיו בלבד וככזו היא בריכה פרטית השייכת לקיבוץ ולא ציבורית. דבר זה מצוין במפורשות לידיעת כל באי הבריכה באמצעות שלט מאיר עיניים התלוי בכניסה אליה, וכי התובעים שהם תושבי נהריה ולא מהקיבוץ התעלמו מהוראות השלט.
לאחר שמנהל הקיבוץ ביקש מהם "בשקט ובנימוס" לעזוב את הבריכה ולקבל החזר כספי הם ענו לו בצעקות ואיומים. הקיבוץ מכחיש כי סילוקם של התובעים הוא מטעמי אפליה עדתית . בהקשר זה יצוין כי לבית המשפט הגיעה גם המנהלת החברתית בקיבוץ שאמרה כי לבריכה נכנסים העובדים במפעלי הקיבוץ שבינהם הרבה דרוזים, מוסלמים ונוצרים.
בכתב התביעה נכתב כי תשובותיו של מנהל הבריכה לא הותירו רושם אמין על בית המשפט שכן הוא סילק אותם מטעמים אחרים. המנהל טען כי הוא מכיר את כל חברי הקיבוץ והמורשים בכניסה אבל יחד עם זאת, אינו יכול להכיר את כל אורחי חברי הקיבוץ. המנהל טען כי באותה העת היו בבריכה 50-80 משפחות אבל היות ובית המשפט "מכיר את ההמולה שבמקומות אלו", נשאלת השאלה איך יכול היה המנהל לזהות דווקא את התובעים כמי שלא שייכים ? מנגד עדות התובעים עשתה רושם אותנטי ונראה כי הם מתארים אירוע כואב ומשפיל.
השופט שלמה בנג'ו מ פסק כי מדובר היה באירוע של אלפיה שגרם לפגיעה קשה ברגשות התובעים ולתחושת קיפוח ונחיתות עבורם ולבסוף פסק על פיצוי על סך 10,000 שקלים לכל תובע.
