למרגלות הגלבוע, בתוך מבנה המדגרה הישן של קיבוץ בית אלפא, מסתתר יקום מקביל. בין מקרן קולנוע מנדטורי, מפות מ-1878, גולגולות בעלי חיים ואלפי פריטים מן המאה שעברה, יושב דוד נחום – סא"ל במיל', מזכיר קיבוץ לשעבר, צייר ואמן קרמיקה – ומנהל את החזון האוטופי שלו. ויש לו רק חוק אחד: מותר לגעת בהכל
למרגלות הר הגלבוע, במקום שבו בקעו פעם אלפי אפרוחים אל אוויר עמק חרוד, פועמת היום מדגרה מסוג אחר לחלוטין – מדגרה של זיכרונות, חפצים וסיפורים שנשכחו מן הלב הישראלי. על שלט עץ ישן, המציץ מבין צמחייה פראית ושלל פריטי וינטג', נכתב באותיות כחולות ובטכניקה של פעם: "הדוידקה – אוסף ופינת עבודה, דוד נחום".
מי שיחצה את סף הדלת של "הדוידקה" בקיבוץ בית אלפא, ויצליח להתגבר על ההלם החזותי הראשוני, יגלה מהר מאוד שלבעל הבית יש התערבות קבועה עם מבקריו: תגידו שם של חפץ היסטורי מההתיישבות העובדת, והוא מוכן לשים כסף שתמצאו אותו כאן. משיטוט בחלל העצום – המשתרע על פני כ-700 מטרים רבועים של אוסף נדיר – עושה רושם שההימור שלו בטוח לחלוטין.
אימת הריק: מקרנות 35 מ"מ, גולגולות ואקורדיונים
המילה "מוזיאון" עושה חסד חלקי בלבד עם מה שמתרחש בתוך "הדוידקה". באמנות קוראים לזה Horror Vacui – "אימת הריק" – הדחף למלא כל סנטימטר פנוי בתוכן, צורה וצבע. אצל דוד נחום, התופעה הזו מגיעה לשיא מהפנט.
מבט אחד אל התקרה חושף עשרות כובעים מכל התקופות והעדות התלויים ממנה כמו נטיפים, לצד וקסדות צבאיות. לאורך הקירות והמסדרונות הצפיפות חוגגת: מקרנת קולנוע עצומה משנות החמישים עם גלגלי ענק של 35 מ"מ שחזרו לחיים; שורות של כיסאות עץ מקולנוע הקיבוץ הישן; אקורדיונים ישנים שפעם הרקידו את זקני העמק; אוספי רדיו-שפופרות מעץ; מפות מקוריות של הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) משנת 1878 ו-1918; ואפילו ארון תצוגה "ביולוגי" המאכלס גולגולות, עצמות וצנצנות פורמלין – שריד למעבדות הטבע של פעם.
בין כל אלה, תלויה כרזת אבל היסטורית של "ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי" המבכה את מותו של "החבר סטאלין", ולצידה שלט עץ ענק ובו משפט המפתח שמגדיר את המקום ואת בעליו: "בני אדם לפני הכל".
"המוטו שלי פשוט", מסביר נחום (75) בעודו מתהלך בין השבילים הצרים של האוסף. "הכל פה הוא עד תקופת הפלסטיק. כמה שיותר עבודת כפיים, כמה שפחות חשמל. אתה לא תראה פה פתקאות או שלטים של 'נא לא לגעת', כי הכל זז כל הזמן. ועוד סיבה למה הכל זז – כי לילדים מותר הכל. אני אפילו לא מסדר את החדר שהקדשתי לילדים, כי אם אני אסדר אותו, הם לא ישחקו. חינכתי את האנשים פה להביא אליי דברים במקום לזרוק לזבל".
ילד החוץ מתימן שהפך למזכיר הקיבוץ
כדי להבין את הקנקן העמוס והמופלא של "הדוידקה", חייבים לתהות על קנקנו של האיש שמאחוריו. דוד נחום, הנע לרוב בשבילי הקיבוץ בקלנועית עמוסת פריטים וארגזים, הוא שילוב ישראלי בלתי אפשרי שכאילו נלקח מספרות דור תש"ח.
"נולדתי בשעריים", הוא מספר, והגאווה השורשית נשמעת בקולו. "אני בן למשפחה תימנית שעלתה לארץ בשנת 1882, כמה דקות לפני הביל"ויים. התיישבו בכפר השילוח בירושלים. מצד אחד אני צבר ישראלי, ומצד שני – הסבתא השנייה שלי הייתה בדואית לגמרי, ואהבתי אותה אהבת נפש. המשפחה שלי ידועה כמי שהטילה את חיתתה 'בכוח התורה ובכוח הזרוע'".
הרומן שלו עם התנועה הקיבוצית התחיל מוקדם, וכלל תחנות נדודים שעיצבו את אופיו העצמאי: "בכיתה ד' הגעתי לקיבוץ ברקאי, שם הייתי 'ילד החוץ' הראשון. אחר-כך עברתי למזרע, ובכיתה י"א, בעקבות אחי הגדול, הגעתי לבית אלפא – ומאז נשארתי פה. זה החיים שלי".
נחום – גרוש, אב לשלושה ונמצא כיום בזוגיות פרק ב' – בלע את החיים בקיבוץ ומחוצה לו בלגימות גדולות. הוא מילא כמעט כל תפקיד אפשרי במשק: הוא עבד בנוי, ריכז את שיווק האפרוחים, ובין השנים 2005 ל-2010 אף נשא בנטל המרכזי ושימש כמזכיר הקיבוץ. במקביל, טיפח קריירה צבאית עשירה כסגן-אלוף במילואים, שם פיקד על חברות שליטה המנהלות אגדי תחזוקה צבאיים.
כששואלים אותו אם החיים הקיבוציים והאידיאולוגיה הסוציאליסטית הרחיקו אותו מהמסורת ומהאמונה, הוא מחייך חיוך רחב תחת זקנו הלבן ופוסק: "הקיבוץ לא עשה אותי אתאיסט, הוא עשה אותי נורמלי".
תורה, עבודה וקראמיקה באורנים
אבל מתחת לחספוס של המפקד הצבאי ומזכיר הקיבוץ, פועם לב של יוצר. "הדוידקה" אינו רק מחסן היסטורי; הוא קודם כל סטודיו פעיל וחלל העבודה שבו נחום יוצר ומציג את אמנותו.
במשך עשרים שנה למד ולימד במכון לאמנות של מכללת "אורנים", שם התמחה בציור ובקראמיקה. על המדפים במוזיאון, בין כלי העבודה הישנים ומנורות הנפט, מוצגות עבודות הקרמיקה המקוריות שלו – פסלים אנושיים וחייתיים בעלי טקסטורות גולמיות, לצד ציורי שמן ואקוורל תלויים על הקירות, המנהלים דיאלוג ויזואלי עם החפצים המקיפים אותם. "התעסקתי בכל דבר שצריך באמנות", הוא אומר בצניעות, למרות שמאחוריו רזומה מרשים של כ-15 תערוכות בחו"ל.
היצירתיות שלו אינה מוגבלת לחומר ולמכחול; היא ניכרת ביכולת שלו להפוך "זבל" תעשייתי להנצחה היסטורית. "לפני ארבעה חודשים פירקו פה בקיבוץ את ה'שברבריה' – הנגרייה והאינסטלציה הישנה", הוא מדגים. "לקחתי את כל הברזלים, הצינורות וההברזות, והקמתי פה מיצג על עמוד ברזל. קראתי לזה 'יד לאינסטלציה'".
"יצאתי מזה": הרוח שלא נשברת
האוסף של נחום הוא גם גל-עד חי לדור הנפילים של בית אלפא. הוא מצביע על תמונות שחור-לבן נדירות התלויות באחד החדרים: "הנה הילדים הראשונים של הקיבוץ. הנה גברוש – פורץ דרך בורמה ומקים יחידות החילוץ וההצלה. פה גרו כולם במעברה. ופה הספרים של נתן שחם ושל ישראל זמיר, הבן של יצחק בשביס-זינגר. סיפורים על בית אלפא יש פה עד הודעה חדשה".
את המקום כולו הוא מתחזק לבדו, ללא תקציבים חיצוניים וללא תמורה כספית. "אני לא מקבל על זה גרוש, וזה לא מעניין אותי. הכל הולך לקיבוץ", הוא מדגיש. המדגרה הישנה הפכה למוקד עלייה לרגל – מחוגי תרבות ועד לאירועים קהילתיי ואירוח קבוצות של תיירים ובעלי צרכים מיוחדים.
גם פגיעה בריאותית קשה שחווה לאחרונה לא הצליחה לעצור את תנופת העשייה שלו. "לפני חודש הייתי על סף מוות", הוא חושף בגילוי לב ומחייך מיד לאחר מכן. "כמעט קריסת מערכות מוחלטת בבית החולים. אבל יצאתי מזה . רגע אחד אני חזק, רגע אחד חלש, אבל הרוח איתנה".
זהו חלל פראי שחי ונושם תרתי משמע: בזמן שסיירתי בין המוצגים, מצאתי ותיעדתי בעדשת המצלמה להקת עטלפים קטנה שמצאה מחסה כשהיא תלויה על התקרה הלבנה באחד מחדרי התצוגה, משתלבת בטבעיות בכאוס המאורגן של המקום.
"זה היה מקום ישן, רצו להרוס את המקום, לא היה כסף," נחום נזכר בראשית הדרך, לפני 26 שנה. "אז אמרתי – אני אבנה פה את מוזיאון בית אלפא. התחלתי לאסוף, ואתה לא תאמין מה שיש פה".
האוסף הוא תערובת אקלקטית עמוסה בסיפורים גיאופוליטיים ואידיאולוגיים. בין השאר, ניתן למצוא במקום מפה היסטורית נדירה של חצי האי ערב, שבה אזור איחוד האמירויות של ימינו עוד מכונה בפירוש "חוף שודדי הים" (Pirate Coast) – עדות מרתקת לתקופה שבה שבטים מקומיים, ובראשם שבט הקוואסים, ניהלו פעילות ענפה של שוד ימי ותקפו את ספינות חברת הודו המזרחית הבריטית בדרכן למזרח.
גלגוליה של אידיאולוגיה: בין אלוהים לטוריה
ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית משתקפת על קירות המדגרה דרך פריטים המעידים על התמורות הרעיוניות שעברו על החלוצים. על הקיר מוצגות, זו לצד זו, שתי גרסאות של "דיברות השומר הצעיר". האחת, שמקורה בוורשה של שנת 1920 (תרע"ט), שומרת עדיין על חיבור עמוק למסורת, עם הדיברה השנייה הקובעת כי "השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל". הגרסה השנייה, המאוחרת יותר, מציגה תנועת נוער שכבר ניתקה עצמה מהמורשת הדתית לטובת בניין הארץ, כשהדיברה השנייה מוחלפת בהתחייבות למולדת ולשפה העברית.
המתח הזה שבין קודש לחול, ובין מסורת לחילוניות, מקבל את ביטויו הוויזואלי החזק ביותר דרך פריט יוצא דופן שנחום מציג: מבנה עץ של ארון קודש נייד שדלתותיו פתוחות לרווחה. אלא שבמקום ספרי תורה וגווילים, מוצג בתוכו צילום מוגדל של דוד נחום עצמו כשהוא רוכן ועובד באדמת השדה לצידו של רמטכ"ל העבר ובן הקיבוץ, משה (וחצי) לוי. על הדלת הנגדית של ארון הקודש תלוי אוסף צפוף של כלי עבודה חקלאיים ישנים מברזל, בהם מגל, מזמרה ומספרי גז. זוהי, ללא ספק, הגרסה האתאיסטית והמזוקקת ביותר שיכולה להיות למושג "תורה ועבודה" בפרשנות הקיבוצית שלו.
מכאב לאמנות
אבל נחום לא מסתפק רק באיסוף העבר; הוא אמן פעיל המגיב להווה ולפצעיה הפתוחים של החברה הישראלית. במקום בולט לעין תלוי לוח המורכב מתשעה תבליטי נחושת מרוקעים שיצר בעצמו, המנציחים סצנות אבסטרקטיות מתוך הטבח במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. הדמויות המרוקעות בחומר, לצד בליטות מתכת המדמות ירי או כאוס, מעבירות את הטרגדיה בדרך אילמת, חומרית ומצמררת.
סוף דבר: לחזור אל האנושי
ביציאה מ"הדוידקה", כשהשמש של עמק חרוד מכה בעוז וצלעות הרי הגלבוע משקיפות מלמעלה, השקט של הקיבוץ מקבל משמעות חדשה. בעולם שרץ קדימה אל צגי מגע, אינטליגנציה מלאכותית , המדגרה הישנה של דוד נחום מציעה תיקון.
זה לא מוזיאון אלא בית ספר לחפצים חיים. פנינה נדירה של איש אחד שומילא את החלל באמנות, בהיסטוריה, ובאהבת אדם שאין לה תאריך תפוגה.
בדומה לסרט "צעצוע של סיפור", נחום מעניק חיים חדשים לחפצים שאחרים נטשו. הוא אוסף פסולת והופך אותה לאמנות.
הביקור ב"דוידקה" אינו רק מסע אל ההיסטוריה של ההתיישבות העובדת או שיטוט בעולמו הפנימי של אמן חסר מנוח. זהו שיעור על אהבת הארץ, על כבוד לחומר ועל היכולת לראות יופי, משמעות וחיים במקומות שבהם אחרים רואים רק ישן ואבוד. כשעוזבים את המדגרה הישנה של בית אלפא, קשה שלא להרגיש שדוד נחום לא רק אוסף את העבר – הוא בורא ממנו, בעשר אצבעות, עתיד חדש.
לפרטים נוספים :
