אדוות של אמנות: כשהרחוב החיפאי הופך לבמה

פסטיבל "רונדל" שהתקיים בסופ"ש האחרון הוא לא עוד אירוע אמנות סגור בין קירות לבנים וסטריליים. מדובר בפסטיבל אמנות אורבני רחב היקף (שהכניסה לכל אירועיו חופשית), המבקש להציף את העשייה האמנותית הענפה שרוחשת בשכונות הדר, ואדי ניסנאס, העיר התחתית וואדי סאליב. השנה, הפסטיבל מציע לקהל לסייר ולהכיר מקרוב את המוסדות והיוצרים – פרי שיתוף פעולה מרשים בין עוגני תרבות ותיקים כמו מוזיאוני חיפה, בית הגפן והפירמידה, לבין חללי אמנות ויוזמות עצמאיות ותוססות כמו "נביאים", "מקום לשירה" וגלריה "מזו". כשמוסיפים לכך את אוניברסיטת חיפה, תנועת תרבות, ולמעלה מ-80 חללי סטודיו פתוחים של אמניות ואמנים מקומיים, מתקבלת תמונה של עיר שנושמת יצירה.

במסגרת השיטוטים שלי בין מוקדי הפסטיבל, נכנסתי אל החממה לאמנות "מקום". כבר בכניסה, העין נמשכת אל מיצב מרתק, שונה בנוף. גיליונות נייר ענקיים, בגוונים אדמתיים של חום וקרם, תלויים באוויר במעין רישול מוקפד. הם לא ממוסגרים, אלא מרחפים בחלל ויוצרים מעין מבוך שקוף למחצה. על גבי הניירות אני מזהה טקסטורות גסות של טבע עירוני – טביעות חותם של גזעי עץ, משיחות מכחול אקספרסיביות בצבעי תכלת וצהוב עזים, כתמי פחם ושריבוטים ספונטניים. בין כל הכאוס הוויזואלי הזה, משובצות מילים בכתב יד. המון מילים. "איפה אתה מוצא אור?" צועקת אליי אחת השאלות מתוך הנייר, מוקפת בהילה של צבע.

מולי עומדות שתי יוצרות המיצג – "שאלות ויותר תשובות" – האמניות גורה שכטר וחגית אונמני רובינשטיין.

"אני מחיפה," מספרת גורה בחיוך. "אנחנו חברות. הזמנתי את חגית לבוא ולעבוד איתי בחיפה, וככה יצרנו את העבודה הזאת שמוצגת כאן. עכשיו, במסגרת אירועי 'רונדל', אנחנו עושות גם פעילות בעקבות העבודה."

אני מתקרב לאחד הגיליונות. התצוגה המרחבית מאפשרת להציץ גם אל צידו האחורי של הדף. להפתעתי, אני רואה שם ממש פיסות של רחוב – חלקיקי קליפות עץ ולכלוך עירוני שנדבקו לנייר וקפאו בזמן. העבודה הזו היא למעשה טביעת אצבע פיזית של התרחשות הכאן ועכשיו.

"מה שרואים כאן מאחורינו," מסבירה חגית ומצביעה על היריעות הגדולות, "זו עבודה שעשינו עם אנשים שפגשנו ברחוב. שאלנו אותם שאלות. הכנו 126 שאלות למעשה, ואספנו תשובות. התשובות האלו הן בעצם מה שהנחה אותנו בעשייה – אם זה בבחירת הצבעים או ביצירת הדימויים. במסגרת הפסטיבל, לקחנו את השאלות החוצה ועשינו כאן עמדה שאפשר לבוא, ליצור בה, להמשיך לתת עוד תשובות, וגם לשאול שאלות חדשות."

אז מה המשמעות של השאלה "איפה אתה מוצא אור?" שמופיעה שם, על רקע העץ המוטבע? "הפרשנות כאן היא הסביבה שבה השאלה נשאלה," חגית משיבה תוך שהיא מלטפת בעדינות את קצה הנייר התלוי. "זה קרה ברחוב. יש פה סמנים של הרחוב שגם מוטבעים בתוך הנייר וגם מצוירים עליו. הנייר הזה, למשל, היה מונח ממש על העץ שעליו נשענו. זה מפגש מסוים. לפעמים יש תשובה מילולית ברורה, ולפעמים התשובה שהתקבלה מהרחוב היא פתאום ציור."

הגישה שלהן מאתגרת את התפיסה המסורתית של אמנות שתלויה בתוך מוזיאון. יש משהו חי ובלתי אמצעי בעבודות האלו, שמרגיש כמו מעיין שנובע כל הזמן, ללא היררכיות.

"יש בעבודה הזו הרבה מהמימד הפרפורמטיבי," חגית מרחיבה, וניכר שהנושא בוער בה. "החיים הם הבמה, ולא איזו במה מסודרת. פתאום, לרגע, כל אחד מוזמן להיות עליה. כל אדם שניגש ברחוב מקבל חלק ומשנה את כל המהלך. אנחנו בעצם רק מזמינות את האפשרות. גם מי שלא מוכן לשתף פעולה – עצם הנוכחות שלו משנה את הסיפור. זו אמנות ששוברת היררכיות לגמרי. היא נטולת מסגרת."

"הדבר היחיד שהיה מוגדר," מוסיפה גורה, "זה המיקום. הלכנו ברחובות מסוימים, בשכונת המושבה הגרמנית, בשני צידי הרחובות העורקיים."

כשאני מתבונן על היצירה במלואה, על השכבות השונות של הצבע והרחוב, אני מבין את האפקט שעליו הן מדברות. זוהי התערבות אמנותית שמבקשת להעיר את המרחב העירוני מתרדמתו, להכניס השראה למקומות שאנחנו חולפים על פניהם כל יום מבלי להקדיש להם מחשבה.

"אפשר להגיד שזו הייתה פעולה שהפריעה ליום להתנהל כהרגלו," מסכמת חגית בפיוטיות. "אבל זו הייתה הפרעה מהסוג שמוסיף משהו… כמו שאתה זורק אבן למים, ופתאום יש טבעות שמתרחבות, אדוות. אז שלחנו אבנים לרחוב, וקרו דברים שהיה להם מין הדף כזה."

התערוכה המרתקת הזו בחממת "מקום" היא רק דוגמה אחת לרוח המנשבת בפסטיבל "רונדל". אמנות שיורדת ממגדל השן, מתלכלכת מאבק הרחוב, נוגעת באנשים ומזכירה לכולנו שהיופי והשאלות הגדולות מסתתרים ממש כאן, מעבר לפינה.