שנתיים עברו מאז שאופיר שלי נלקח ממני, ואני עדיין לא מתרגלת. אני גם לא בטוחה שאפשר באמת להתרגל למציאות כזו. אני פשוט לומדת, יום אחרי יום, איך להמשיך לנשום בתוך החסר הזה, בתוך השקט הגדול שהוא השאיר אחריו.
אופיר שלי לא היה אדם של רעש. הוא היה אור שקט כזה שלא צריך להכריז על עצמו כדי שירגישו בו. היה לו מבט מיוחד, כזה שרואה אנשים באמת. הוא ידע להקשיב. במיוחד למי שקצת שקוף, לעצור לרגע ולהיות שם עבורו. לא כי ביקשו ממנו, אלא כי ככה הוא היה. זו הייתה מהותו.
הוא היה מקום. בית. כשראיתי אותו מדריך ילדים בגלישה או בטניס, הבנתי שהוא לא רק מלמד טכניקה , הוא לימד אומץ. הוא לימד אנושיות פשוטה, לא מתאמצת. הוא הפך כל מרחב שבו היה לנעים, בטוח ומכיל יותר.
ובתוך כל זה, הוא היה גם קרוב מאוד לסיום לימודיו בהנדסת חשמל. אדם סקרן, חד, עם עתיד שלם ומבטיח שנפתח לפניו.
בשבעה באוקטובר, ביום הולדתו ה־27, העולם שלי התהפך. בתוך הכאוס והתופת, אופיר עשה את מה שהיה לו הכי טבעי לעשות , הוא דאג לאחרים. הוא סייע לחבריו להגיע לרכבי החילוץ, ובחר להישאר מאחור עם רומי, בחורה שהוא כלל לא הכיר, רק כי לא היה מסוגל להשאיר אותה לבד.
זו לא הייתה החלטה של רגע. זו הייתה הדרך שלו. כל הערכים שעליהם גדל, התכנסו לרגע אחד של אצילות נדירה.
מאז, הגעגוע לא מרפה. הוא לא נחלש הוא רק משנה צורה. אני לא מתגעגעת רק למי שהוא היה ולמה שהיה לנו יחד, אלא גם לכל מה שלא יהיה. לחיים שלא הספיק לחיות, למשפחה שלא תקום ממנו, לנכדים שלא יהיו.
ובתוך הכאב הזה, אני נאחזת באור שלו. חשוב לי כל כך שיזכרו אותו כפי שהיה לא רק את הסוף, אלא את הדרך. אופיר חי חיים של אהבה, אומץ ונתינה אינסופית. הוא היה אדם שגרם לכל מי שהיה לידו להרגיש שהוא לא לבד בעולם.
והיום, כשאני מספרת עליו, אני מספרת סיפור פשוט על בן אהוב ועל אם שמתגעגעת אליו בכל נשימה. על אור שקט שכבר לא כאן פיזית, אבל ממשיך להאיר את הדרך, תמיד.
