לימור אשכנזי שסובלת מתסמונת נדירה שגורמת לה לנמיכות קומה ולהיות מרותקת לכיסא גלגלים מצאה את המרפא שלה בעיסוק בעולם ה BDSM. שאול ניי שעבר לינץ' ע"י פורעים ערבים במסגרת השירות הצבאי מוצא פורקן לכאב ולהתמודדות הנפשית בציור מופשט. עמוס גזית שנפצע שלוש פעמים במלחמה החליט להקדיש את חייו לשיקום סביבה ימית "אני מרפא את הים והוא בתמורה מרפא אותי". שני אלדר לקתה בטרשת נפוצה. את המזרקים בהם השתמשה הפכה למיצג אומנותי. תערוכה חדשה בשם 'שוברים חומות' מאגדת אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות ונפשיות שמציגים יחדיו את האומנות פורצת הגבולות והסטיגמות שלהם 

כשראיתי לראשונה את לימור אשכנזי חששתי מלגשת אליה כל שכן לדבר איתה. אבל הסקרנות גברה על הכל וכשכבר שוחחנו ונסחפנו בשיחה היה נדמה שאשכנזי כאילו לא באמת כבולה למגבלות הפיזיות שמלוות אותה מאז שנולדה וגובהה התייצב על 79 ס"מ. בגיל 16 חלה החמרה במצבה ולאחר כמה שנים היא רותקה לכיסא גלגלים. בשיחה קצרה עמה גיליתי אישה אמיצה שלא חוששת לדבר על דברים שנחשבים כטאבו – כאישה נמוכה שנעה על כיסא גלגלים. היא סיפרה לי שבשנים האחרונות בעקבות הספר '50 גוונים של אפור' התחברה לסצינה של ה BDSM (סאדו, מאזו וקשירות) "זה ריתק אותי והדליק אותי" סיפרה לי והוסיפה "דווקא אישה במצבי שכל היום תלויה בחסדים של אחרים. הפיליפינית שרוחצת אותי ועד למי שמסיע אותי. דווקא אני שחווה כל חיי איבוד שליטה וכניעה היה חשוב לי לשחק פעם 'מלכה' באותם משחקי קשירות". את אשכנזי פגשתי בתערוכה יוצאת דופן שעלתה בסוף השבוע בגלריית ארטורה ברופין תחת השם "שוברים חומות" אותה אצרה נעמי גורדון חן (עם מיכל תאומי סלע) שבעצמה שכלה בת בתאונת דרכים ומאז מקדישה עצמה להגברת המודעות לאומנות של אנשים עם מוגבלות "העבודות בתערוכה מציגות את נקודת מבטם של אמנים עם מוגבלויות על סביבת חייהם בחברה הישראלית ובוחנות את אופן ההתמודדות שלהם עם החומה בה הם נתקלים. הן מציגות את הסדקים, את הפחד מיצירת קשרים וממגע חברתי. את הבדידות, את השבירות, את הכאב".

בתערוכה מציגה לימור אשכנזי תמונה שצילם גוסטבו הוכמן "אמרתי לגוסטבו ששנינו קשורים לעולם ה BDSM שניקח אלמנטים מהעולם הזה כמו שוט, אזיקים וחבל ותצלם אותי בכל מיני תנוחות. זוהי כמובן מטאפורה למערכת היחסים שעברתי ואני עדיין עוברת עם ההשלכות של המגבלה שלי. אלו הם יחסי שליטה – כניעה מול המגבלה הפיזית שלי ומול כיסא הגלגלים שלי. פעם הרגשתי שכיסא הגלגלים שלי כובל אותי. עם הזמן הבנתי שהוא בעצם נותן לי עצמאות. או למשל האחיינית הראשונה שלי שנולדה אז היה לי מאוד קשה שלא יכולתי להרים אותה על הידיים. כאב לי שלא יכולתי לקחת אותה לגן. באותם רגעים הרגשתי שהמגבלה שולטת בי אבל בחיי אני אדם שאוהב לחקור, להתנסות ולפרוץ גבולות. וגם בצילום הזה 'התעוררות' אני קורא לאחר בואו תתעוררו ותצאו מכל הנורמות והסטיגמות ומכל מה שמגביל אותנו. בצילום רואים שאני מחזיקה שוט ואני אומרת לקחתי את השוט לידיים – כלומר אני לוקחת את האחריות ואני עושה את הבחירה בחיים שלי". בשיחת אגב עם לימור היא סיפרה לי שלפני שנה התקשר אליה בחור שסובל ממגבלה דומה לשלה "הוא אמר לי מרוב בושה לא יצאתי מהבית חמש עשרה שנים" היה לי דמעות בעיניים. נסעתי אליו ואמרתי לו אנחנו עכשיו נוסעים לים. וזו הפעם הראשונה שהוא ראה את הים אחרי המון שנים". לימור למדה בבתי ספר רגילים. סיימה בגרות והחלה לעסוק באומנות. היא כתבה מחזה בשם 'זולת' והקימה תיאטרון בשם זה. שירים שכתבה הולחנו על ידי זמרים והיא מרצה בבתי ספר על המגבלה שלה והחופש לבחור "אני אריזה קטנה שבאה עם הפתעות גדולות" היא אומרת לי בחיוך.

עוד דמות מעוררת השראה שפגשתי בתערוכה הנפלאה הזאת הוא שאול ניי. הלום קרב שעבר לינץ' בידי 150 פורעים ערבים בשכם ופציעה מדקירה בסכין. אבל מה ששבר אותו לחלוטין היא פינוי של 22 גופות בתאונת אוטובוס בנגב "הייתי בסיור מבצעי על גדר המערכת בגבול מצרים ומכיוון שהיינו הכי קרובים נחלצנו לטובת הנפגעים בתאונה. משם כל מה שעברתי במשך 20 שנה של שירות צבאי על וצף וריסק אותי לגמרי. הלכתי לאיבוד ומאז כל החיים שלי התהפכו. שנים הייתי יוצא ונכנס ממוסדות פסיכיאטריים. כל מה שהיה לי הרסתי. לאט לאט השתקמתי. הרבה בזכות הציור. בתל השומר גילו שזה עוזר לי ונתנו לי את האפשרות הזו. אני לא מת על הציורים שלי – הם כמו פלולה ליד העין שאני תמיד מרגיש צורך להוריד. אז כמה הציורים בשבילי – אני מנסה להוריד את מה שמעיק עליי". למרות הדברים שאול הקים משפחה והביא לעולם שלושה בנים "הם גיבורי העל שלי בזכותם אני עוד על הרגליים". 

ראוי לציין שאת התערוכה יזם אלדד שושתרי, שמתמודד עם שיתוק מוחין ואשר החליט להקים עסק שמטרתו להפיץ וליזום אירועי אומנות לאנשים שמתמודדים עם מגבלות

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY